Warning: fopen(/home/gilberger/shtrudel.gilberger.com/wp-content/plugins/jetpack/modules/notes.php): failed to open stream: Permission denied in /home/gilberger/shtrudel.gilberger.com/wp-includes/functions.php on line 4613

Warning: fread() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/gilberger/shtrudel.gilberger.com/wp-includes/functions.php on line 4616

Warning: fclose() expects parameter 1 to be resource, boolean given in /home/gilberger/shtrudel.gilberger.com/wp-includes/functions.php on line 4619

Warning: session_start(): Cannot send session cookie - headers already sent by (output started at /home/gilberger/shtrudel.gilberger.com/wp-includes/functions.php:4613) in /home/gilberger/shtrudel.gilberger.com/wp-content/plugins/easy-contact/econtact.php on line 112

Warning: session_start(): Cannot send session cache limiter - headers already sent (output started at /home/gilberger/shtrudel.gilberger.com/wp-includes/functions.php:4613) in /home/gilberger/shtrudel.gilberger.com/wp-content/plugins/easy-contact/econtact.php on line 112
 @Shtrudel » ארכיון » אינסטנט פודינג

אינסטנט פודינג

9 במרץ, 2012

אביב גפן אמר עלינו שאנחנו דור מזוין.

אביב גפן טעה.
אנחנו סתם דור מפונק.
התרגלנו לקבל הכל בקלות וגדלנו למציאות שיש בה הכל מהכל כל הזמן בכל רגע.
ככה אפשר להגיד כשרואים ילד בן 6 מבקש מאמא שלו שתקנה לו אייפון והוא מוצא את עצמו עוד באותו היום משחק בצעצוע החדש שלו מבית התפוח הנגוס.
נהיינו כלכך מפונקים, הטוויטר והפייסבוק שגם אני חוטא בהם על בסיס שבועי-יומיומי-שעתי-דקותי-שנייתי-כל פאקינג רגע בחיים שבו אני לא ישן והצעצוע שכבר הזכרתי כאן או עוד אחד מהצעצועים בסגנון נמצאים בקרבת מקום.
הם תמיד בקרבת מקום.
התמכרנו כלכך לסם האנטנה הסלולארית שאם וקרה ואין לנו אותו אפילו לכמה רגעים אנחנו מוצאים את עצמנו מרימים את העיניים מהמסך המסנוור ומגלים שיש סביבנו עולם. אנשים. ואפשר להסתכל, לגעת, להרגיש ולהבין את מה שבין המילים, מה שהמילים פשוט לא מסוגלות לתאר. איזה מזל! יש עוד מנה, אפשר לחזור למסך המסנוור.
אני מוצא את עצמי לוקח חלק בסביבה של אנשים חסרי סבלנות שרק מחכים להגיע לפואנטה, להגיע לסוף ולא נהנים מהדרך, ממה שמסביב. מדהים כמה שהקלישאה המפורסמת: ״ככל שהדרך ארוכה יותר כך ההצלחה מתוקה יותר״ פשוט איבדה מהמשמעות שלה, כי פשוט אין דרך, הכל מגיע מיד והעולם מבוסס על הרגע. פספסת את הרגע? התנתקת מהעולם.
הגעתי למצב שבו המקום היחיד שבו אני מרשה לעצמי פשוט לא להתעדכן או ולהיות חלק הוא כשאני נוסע רחוק מכאן, אז אין ברירה אלא לא להתעדכן ואפשר להנות קצת ממה שמסביב, ההזדמנות היחידה להתנתק בלי להרגיש אשם! ״מה רצית? הייתי בחו״ל!״ התירוץ היחיד שעוד מתקבל לאנשים על הדעת לשאלה ״מה לא ידעת?״.
הגענו למצב קיצוני במיוחד!
בדברים שהיו פה הרבה לפני הפייסבוק התחלנו להיות מושפעים ממנו, ״תן לי זמן, תניח״, ואני חושב לעצמי כשהיא אומרת לי את זה ״שעה זה מלא זמן, לא יספיק לה?״ ואז מעיף לעצמי סטירה וכועס על עצמי שאני צריך להתעשט ושזה פשוט לא עובד ככה.
״פה זה לא אינסטנט פודינג״.
אותו איבוד תחושת זמן למציאות החדשה פוגע שוב ושוב. אם הייתי צריך להגדיר היום את מימד הזמן אין לי ספק שהייתי מגדיר את הדקה כשעה.
הלוואי שהייתי יכול להתנתק קצת מהמימד החדש גם כשאני פה, בלי להרגיש אשם.


השארת תגובה